עוד שבוע אני בת 26. אני חושבת שהשינוי שהכי מורגש לי במהלך הימי הולדת האחרונים זה שאני לאט לאט מפסיקה לכעוס. זה לא סימן טוב. זה סממן גיל משמועתי! זה לא שאני עברתי מלכעוס ללרטון, לא. זה כבר למתקדמים. אבל הפסקתי להתקומם על הרבה דברים. מה זה? ההשלמה עם העולם שבאה עם הגיל, או פרופורציות יותר מאוזנות? או שאולי זה התובנות של מה יותר חשוב ופחות חשוב, שבאות רק במהלך הזמן שעובר, כשאתה בוחן כל דבר ביחס לחיים ולעולם ולעצמך?
למה לדבר על גיל כשאת רק בת 26 אתם תוהים? זה מן גיל כזה שהוא שלב לעצור ולבחון. בשבילי בכל אופן, אני מניחה שזה אינדיבידואלי. אצלי כבר אין תירוצים. סיימתי ללמוד (היותי סטודנטית היווה תירוץ לכל בעיות החיים), עברנו לדירה משלנו, יש לי עבודה של גדולים. עכשיו מתחילות החפירות. זה מה שאני רוצה לעשות? מה מעניין אותי בכלל? אני פוחדת לעסוק בשיווק עשר שנים, לגדל ילדים שלא יראו את אמא, לעבוד מהבית בשבתות, לפתח מחלות פיזיות של נפש מותשת ורק אז להבין שהיה לי חסר משהו. ושיעשו עלי כתבה בלאישה "מנהלת השיווק שבגיל 40 נסעה להודו והבינה מה היה חסר לה בחיים, אחרי שכבר מזמן לא היו לה חיים".
צריך להכות בברזל כל עוד הוא חם. אני מתחילה לחפש עכשיו. נראה לי שזה כמו למצוא בן זוג. כשזה זה, אז כבר יודעים. אבל איפה מתחילים? אני יודעת מה לא. אני לא אהיה רופאה, עורכת דין או טייסת. אבל בעניין הזה, אם אני אלך על דרך השלילה, אני לא אגיע רחוק.
אני מנסה להיזכר מה רציתי להיות כשהייתי קטנה. ברגעים אלה ממש היד שלי מסובבת קבוצת שיער (ככה אני מתניעה את הזיכרון), אבל שום דבר לא עולה לי. איך יכלתי לשכוח? זה בטוח היה משהו שירגש אותי עכשיו, או לפחות ייתן לי רעיון מאיפה להתחיל. אני מתקשרת לאמא.
טוב אז ככה. אני של גיל 10 עוזרת ולא עוזרת. מזל שאמא שלי לא הייתה שום מנהלת שיווק, והייתה שם כדי לשמוע ולזכור מה החלומות של הבת הקטנה שלה. אני, חברים, רציתי מאוד להיות כבר גדולה כדי להציל את כל הילדים באפריקה. אני צריכה ללכת לחשוב איך הרמז הילדותי הזה עוזר לי להבין מה אני אהיה כשאני אהיה גדולה.
העברתי את הבלוג מתפוז ואיכשהו אף תגובה לא עברה לפוסט הזה, והרוב לפוסט הבא. אז סליחה, אבל לפחות חלקית חוכמתכם נשמרה..
השבמחק