טעות של מתחילה - פוסט שהועלה מהאוב.

בעזרתה האדיבה של חברתי גילי נמצא פוסט שנכתב מזמן, כשאני והחצי רק התחלנו לצאת. כשאני קוראת את זה גם עכשיו, אני יכולה ממש להעלות בזיכרוני את התחושה החמוצה הזאת, ואת המחשבות שחוזרות על עצמן בלופ אינסופי: "למה אמרתי את זה? למה אמרתי את זה?!?!".

"היה לי נעים אם היית מתקשר.."

אני לא מאמינה שאמרתי את זה. מה? מה חשבתי לעצמי?

יאללה, תשפכי הכל כבר. למה שלא תגידי לו -

"אני רוצה שתתקשר אלי, אני רוצה לדעת שאתה חושב עלי, אני רוצה לדעת שאתה רוצה לראות אותי..." אה כן, וגם "ושאתה מתגעגע אלי וחושב שאני יפה ושאתה נמשך אלי".

מה לעשות, קוד האתיקה הרומנטית הלא כתוב מחייב אותי להיות לא אני, כללי ההתנהגות שנוצרו ע"י לא יודעת מי, למען לא יודעת איזו מטרה, מאלצים אותי לגרוס אבנים בשיניי ולהוציא מעצמי משפטים לא אותנטיים. אנשי ה"לא יודעת מי" כנראה גם צדקו. החלום התמים למצוא בן זוג שלא יברח אחרי גילויי כנות כאלה כבר לא עובד במוחי. לא, זה לא מרמור וגם לא ציניות. אלה החיים.

וזה לא הכל. הייבוש שקיבלתי. הייבוש...

"אם היית מחכה עוד קצת הייתי מתקשר".

Oh God.

ישבתי ובהיתי במסך של הפלאפון עוד כחצי דקה. בחצי דקה הזו לפחות חמש דמויות מחיי אמרו מה דעתם: אימא אמרה שאני מפגרת שהתקשרתי ראשונה. אימא שלי זה האגו. אורית אמרה שאני צריכה להיות כנה ולשים את הדברים על השולחן ולהפסיק לשחק משחקי כבוד כי אנחנו כבר לא בני שש עשרה. אורית היא ההיגיון. גילי אמרה- עזבי שטויות, כל הגברים נכים רגשית, הוא הרי מת עלייך. גילי היא הביטחון העצמי. אבא שלי אמר- מה את רוצה ממנו?? הוא היה עסוק! אבא שלי הוא הגבר. ואני אמרתי- אני רק רוצה שיתקשר.

לפעמים בני אדם, בני אדם בכלל ולא רק גברים, לא יודעים שהם יכולים להגיד משהו למישהו, שאולי הוא סתמי ואולי מלא כוונה, והצד השני יחשוב על זה שעות, ינסה להבין למה הוא התכוון, או מה עומד, יושב או זוחל מאחורי הדברים שלו. מה זה אומר אם הוא אמר לי "אם היית מחכה עוד קצת הייתי מתקשר"? שהוא חושב שאני ילדותית? קטנונית? צומתית? ואם זה מה שהוא חושב עלי אז הוא לא מכיר אותי בכלל!

כמה זמן לוקח להכיר אדם באמת? האם זה פונקציה של זמן או התאמה? או אולי טביעת עין? והאם בכלל אני רוצה שמישהו יכיר אותי ממש ממש טוב, לעומק כל מחשבותיי הקטנות, התסבוכים שלי, העצבים שלי, החוסר ביטחון שלי, ההצגות שלי, הצורך שלי בתשומת לב (לא כדי לספק איזה צורך נרקיסיסטי, אלא כדי להזכיר לעצמי שאני ראויה לו), האם אני באמת רוצה שמישהו יידע שבכיתי כי ראיתי חתלתול קטן מנסה לעבור את הכביש ולא הספקתי לעצור כדי לעזור לו? האם אני רוצה שאדם כלשהו בעולם יידע שאני עושה לעצמי סימולציות אפילו לפני שיחת טלפון, של מה אני אגיד, ומה יענה הצד השני, רק כדי להיות ערוכה? סביר להניח שאם מישהו יכיר אותי באמת הוא ירגיש מחויב לחברה האנושית לאשפז אותי. או שאולי אם מישהו יכיר אותי באמת ולא יאשפז אותי אז אוכל להגיד שמצאתי אהבת אמת.

כן, עסק מסובך זה, בני אדם. כולם מורכבים מצד אחד, ומצד שני לכולנו אותם רצונות ופחדים. רוב בני האדם בסופו של דבר מחפשים אהבה. ושלא יבלבלו לי את המוח. אני מדברת על האדם הסביר, הרגיל, שכן שלך, וזה שלמד איתך, ואתה ואני. הם רוצים מישהו לאהוב, הם רוצים שיאהבו אותם, הם רוצים להיות מאושרים ולהוליד ילדים מתוך אהבה ולא מתוך שעמום, ולעבוד במקום שכיף להתעורר אליו בבוקר, ושיהיו להם חברים טובים ואיזה תחביב שהוא רק שלהם ושבן הזוג יהיה גם החבר הכי טוב וגם המאהב. אולי בסופו של דבר אנחנו לא כאלה מורכבים ומתוסבכים. אז בוא נצא מנקודת הנחה שאנחנו לא מכירים. שני אנשים שפשוט לא מכירים אחד את השני, אבל רוצים. אני רוצה. ואם אנחנו לא מכירים אז אני יכולה לשבת עד מחר ולהתחבט בשאלה למה הוא התכוון, ומה הוא הסיק עלי ומה הוא הולך לעשות עם מה שהוא הסיק עלי.

אני מכבדת את היקום בנוכחותי כבר 23 שנים. הרביעי במספר- זה הבחור הרציני הנוכחי. אחרי שלוש מערכות יחסים רציניות וארוכות אפשר היה לצפות מבחורה עם אינטליגנציה סבירה שתסיק מסקנות, תגזור כללי התנהגות ותפסיק לחפור לעצמה בראש כמו באגר. אבל לא. זה כל פעם מחדש. אותו סיפור. ואין כאן מה ללמוד. ואולי אני צריכה להנות מההתחלה. כי אם זה רציני אז עוד 3-4 חודשים, מקסימום שנה הכול ייהפך לשגרה, אנחנו נרגיש שאנחנו מכירים אחד את השני עד גועל, עד כדי שנוכל להשלים אחד לשני את המשפטים. אולי האי ודאות הזו, כמה שהיא מעצבנת, זה הדבר שצריך להיאחז בו כדי לא להיגרר לשגרה האפורה והמשעממת של עוד זוג.