חרדות

1.

"את חושבת שאורית נעלבה ממני?"

"למה, אמרת משהו לא בסדר?"

"לא".

"אז למה נראה לך שהיא נעלבה?"

"היא לא עונה לי כבר יומיים".

"סנדרה, היא באמצע הכנות לחתונה. היחידה שהיא עונה לה כרגע היא המאפרת. שחררי לחץ כבר".

"אולי זה בגלל שאמרתי שקצת קר בערבים כבר? אולי היא לקחה את זה כביקורת?"

"לא, את ממש משהו. היא ע-ס-ו-ק-ה! את מוכנה להרגע כבר?".

אבל אני לא יכולה להרגע. כשיש לי חשד כלשהו, קל שבקלים, שמישהו כועס עלי אני נתקפת חרדות. הן חסרות שחר לרוב, הן לא רציונאלית לחלוטין, אבל הן שם והמוח שלי באופן מאוד אומנותי מצליח למצוא אלף סיבות למה החברה כועסת עלי. כשאני חושבת על זה לעומק, זו תכונה די אגואיסטית, המחשבה הזאת, שאם מישהו לא עונה זה בטוח קשור אלי איכשהו.


2.

אני בדרך למבחן שלמדתי אליו, בלי הגזמה, שלושה שבועות. סיכמתי את כל התורה של מרקוזה פעמיים, קראתי את זה כל ערב לפני השינה ושמתי מתחת לכרית, אפילו שחשדתי בתוך תוכי שזו אגדה סטודנטיאלית, הקטע עם הכרית.

ההורים שלי, לאחר שבועיים בטיול באסטוניה, היו אמורים לנחות שעה לפני המבחן וישר להתקשר להודיע. חצי שעה לפני, כשאני עוד ברכב בדרך, אני כבר תחילה להכנס ללחץ. לא טירוף עדיין, אבל המחשבות מתחילות לזחול במעלה עמוד השדרה לכיוון הראש. ההיגיון עדיין בשליטה. ברור שהיה עיכוב בטיסה. מה יותר הגיוני מזה?

עשר דקות לפני המבחן, שום דבר ממה ששיננתי במלוא המרץ בשלושת השבועות האחרונים לא נשמע לי מוכר אפילו. אני כבר עזבתי את הלימודים בלית ברירה ומפרנסת לבד את אחותי הקטנה משתי עבודות – ניקיון בתים בבוקר ובניית ציפורניים בערב. הייתה תקלה במנועים ובשיא הגובה הטייס איבד שליטה על המטוס והוא, על כל 220 נוסעיו וביניהם הורי, התחילו בצלילה מטורפת מטה כשכולם בהכרה מלאה, מבינים שסיכוי אמיתי לשרוד לא נשאר, וכל מה שניתן לעשות זה להפרד בחיבוק אחרון, להוציא מהארנק את תמונות הילדים.. לא, התיק הקטן מלמטה נופל ובדרך פלא עפות ממנו תמונות מהארנק ומכתב מטוס שנכתב בכתב הילדותי של אחותי הקטנה, וקלוז אפ אחרון על המכתב בוא מצויר לב וכתוב: "מקווה שתחזרו בשלום, אנחנו כבר מתגעגעות".

גוש בגרון זה אנדרסטייטמנט. אם מישהו יתקרב אלי עכשיו וישאל אותי על אסכולת פרנקפורט אני אתחיל לבכות בכי היסטרי. שלוש דקות לפני תחילת המבחן צלצול טלפון.

"היי חמודה. עכשיו נחתנו, היה עיכוב, את לא מבינה. שעה ייבשו אותנו בתוך המטוס. שעה!"

"תודה רבה לכם."

"מה?"

"ממש המון תודה. אתם יודעים שיש לי מבחן ענק, ובלי בושה, בלי שמץ של התחשבות... איך אתם עושים לי את זה?? הורים גם כן".

קיבלתי 98.



3.

"אני צריכה לצאת היום בארבע"

"למה"

"יש לי תור לאיזה מומחה בענייני חריקות שיניים"

"אה. למתי התור?"

"שבע"

"אז למה את צריכה לצאת בארבע??"

"ואם אני אאחר?"

"למה איפה התור? בקונטיקט?"

שנים של חינוך ספרטני הכניס בי את אחת החרדות הגדולות ששולטות בחיי: לאחר. הזיכרון הצלול להפליא של הורי, בכינוס חירום בסלון, מחכים בסבר פנים חמור כשאני נכנסת הביתה באיחור.

"מה השעה?"

"שבע וחמישה" קולי רועד כשאני מבינה תוך כדי תשובה לאן הם חותרים.

"ומתי אמרנו לך להיות בבית?"

"שבע" אני לוחשת ומרכינה את ראשי, מוכנה לכפר על מעשיי בכל עונש.

"אין טלוויזיה השבוע!" אומר אבא. אמא נראית מופתעת בעצמה מרוע הגזירה.

"אבל אבאאא!" אני בת ה-11 מרימה מבט לאמא, יודעת שזה מה שישבור אותה. אמא תוקעת באבא מרפק.

"טוב, הפעם נרחם עליך. אבל בפעם הבאה..." אבא משאיר את המשפט תלוי באוויר כדי שאוכל להשלים בדימיוני הפורה את מה שיקרה לי בפעם הבאה. מיותר לציין שהיא מעולם לא הגיעה אבל תמיד פחדתי ממנה פחד מוות.