פעם בשבוע בערך אני עוצרת אותו ואומרת "בוא נעזוב הכל, בוא נעוף מפה, בוא נעשה משהו כל עוד אנחנו יכולים". ופעם בשבוע בערך מתפתחת לה שיחה שאין לה התחלה ואין לה סוף, אין לה יעדים ומטרות והיא תמיד נגמרת כי אנחנו הולכים במעגלים וכי אנחנו יודעים שעוד שבוע נחזור לאותה נקודה.
אין לנו מנוח. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים שזה נגמר בסוף בלא לעשות כלום.
אנחנו רוצים:
להקים להקה, לכתוב ספר, ללמוד לתכנת, לעשות קורס צילום, ללמוד אסטרופיזיקה, ללמוד כלכלה, לעשות כסף בארבע שעות עבודה בשבוע, ללמוד לצייר, להתנדב, לטפל, לעשות קואוצ'ינג, לקנות דירות, לגור שנה בניו יורק, לטייל מסביב לעולם.
לפעמים אני מקנאה כל כך באנשים שאין להם שאיפות. הם בחיים לא יודו בכך כמובן. הם יחיו את החיים הכי מתוכננים שיש, יעקבו אחרי איזה לו"ז של חיים שהתוו להם הוריהם והורי הוריהם, יעבדו במשהו, יעשו ילדים, יאכלו במסעדות ויאמינו בכל ליבם שהם חיים את החיים שכל אחד אחר היה רוצה לחיות. וזה נכון.
יודעים מה ההבדל בינינו לבינם? אנחנו ככל הנראה נגיע לאותה נקודה שהם יגיעו אליה, אבל הם בדרך יהיו שלווים ושלמים ואנחנו בדרך נחפור לעצמינו בראש בורות ענק, נהיה מתוסכלים, נקרא ספרים של אנשים ש"עשו את זה" בעשר עצבעותיהם, נקרא ספרים של אנשים המסבירים איך לעשות את זה בעשרה צעדים פשוטים, נוריד סרטים שמסבירים בעשרה שיעורים איך להפוך לצלם מקצועי, נקנה את כל הציוד אבל נשקיע בזה אולי אחוז מהזמן שלנו, כי אחרת מתי נספיק לקרוא את המדריך השלם לפיזיקאי המתחיל? נגיע לעמוד 20 ונגלה שזה משעמם. עוד 10 שנים נלך לקואוצי'נג שבו ידריכו אותנו להגיד תודה על כל מה שיש לנו בחיים ולהפסיק לחפש כי בכל מקרה ברגע שנמצא נתחיל לחפש משהו חדש ולא ננוח לרגע.
אני יודעת שיש אנשים בכפרים ניחדים בסין שהחיים שנגזרו עליהם אפילו לא מאפשרים להם לדעת שאפשר אחרת מלבד לקום כל יום ולעבוד בשדות האורז. ואני יודעת שיש אנשים אחרים, מכפרים נידחים בהודו שהיגרו לארצות הברית, פתחו חנות בגדים ועכשיו הם בעלים של רשת המגלגלת מליונים. כנראה שרובינו איפשהו באמצע בין אלה לאלה. יודעים שאולי אפשר אחרת, ואולי אפשר יותר טוב, אבל לא מספיק רע לנו כדי לזרוק הכל ולעשות שינוי.
אין לנו מנוח. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים שזה נגמר בסוף בלא לעשות כלום.
אנחנו רוצים:
להקים להקה, לכתוב ספר, ללמוד לתכנת, לעשות קורס צילום, ללמוד אסטרופיזיקה, ללמוד כלכלה, לעשות כסף בארבע שעות עבודה בשבוע, ללמוד לצייר, להתנדב, לטפל, לעשות קואוצ'ינג, לקנות דירות, לגור שנה בניו יורק, לטייל מסביב לעולם.
לפעמים אני מקנאה כל כך באנשים שאין להם שאיפות. הם בחיים לא יודו בכך כמובן. הם יחיו את החיים הכי מתוכננים שיש, יעקבו אחרי איזה לו"ז של חיים שהתוו להם הוריהם והורי הוריהם, יעבדו במשהו, יעשו ילדים, יאכלו במסעדות ויאמינו בכל ליבם שהם חיים את החיים שכל אחד אחר היה רוצה לחיות. וזה נכון.
יודעים מה ההבדל בינינו לבינם? אנחנו ככל הנראה נגיע לאותה נקודה שהם יגיעו אליה, אבל הם בדרך יהיו שלווים ושלמים ואנחנו בדרך נחפור לעצמינו בראש בורות ענק, נהיה מתוסכלים, נקרא ספרים של אנשים ש"עשו את זה" בעשר עצבעותיהם, נקרא ספרים של אנשים המסבירים איך לעשות את זה בעשרה צעדים פשוטים, נוריד סרטים שמסבירים בעשרה שיעורים איך להפוך לצלם מקצועי, נקנה את כל הציוד אבל נשקיע בזה אולי אחוז מהזמן שלנו, כי אחרת מתי נספיק לקרוא את המדריך השלם לפיזיקאי המתחיל? נגיע לעמוד 20 ונגלה שזה משעמם. עוד 10 שנים נלך לקואוצי'נג שבו ידריכו אותנו להגיד תודה על כל מה שיש לנו בחיים ולהפסיק לחפש כי בכל מקרה ברגע שנמצא נתחיל לחפש משהו חדש ולא ננוח לרגע.
אני יודעת שיש אנשים בכפרים ניחדים בסין שהחיים שנגזרו עליהם אפילו לא מאפשרים להם לדעת שאפשר אחרת מלבד לקום כל יום ולעבוד בשדות האורז. ואני יודעת שיש אנשים אחרים, מכפרים נידחים בהודו שהיגרו לארצות הברית, פתחו חנות בגדים ועכשיו הם בעלים של רשת המגלגלת מליונים. כנראה שרובינו איפשהו באמצע בין אלה לאלה. יודעים שאולי אפשר אחרת, ואולי אפשר יותר טוב, אבל לא מספיק רע לנו כדי לזרוק הכל ולעשות שינוי.
יש לי פתרון לכל הצרות שלך :)
השבמחקקוראים לזה תוכנית ויעדים. קובעים מטרה אמיתית ולא צורך רגעי (לגור בניו יורק כי זה מגניב) ומחלקים לתת משימות.
צודקת... אבל: מה רע בחלומות? :)
השבמחקאנחנו, אלה שבאמצע, יודעים לחלום. אולי זה לא ייתגשם אף פעם, אבל לפחות אנחנו שואפים לאנשהו. כיף לחלום בהקיץ! ברור שגם כיף להגשים חלומות, אבל לפעמים כשמגשימים מגלים שהיה יותר כיף לחלום...
מקווה שזה נשמע הגיוני!
כתיבה נהדרת, כרגיל!
אוהבת :)
יונג ליידי.
השבמחקרק רציתי להזכיר לך שאת בת 26.
או קיי- טעות...
התכוונתי להגיד שיש לך עוד המון המון זמן לפנייך ושאפשר עוד הכל אם רק רוצים מספיק.
עכשיו השאלה היא מה רוצים??
אני מבקש 300 מילה בנושא בבלוג הבא.
כמו כן- טוב שיצאת מהמעצר.
יש לי הרבה מה להגיד בנושא. אבל אני לא מוכנה להגיב עד שלא תחזרי. חרם.
השבמחקשני דברים:
השבמחק1. אין אף ספר על כל האנשים שניסו ונכשלו. ויש הרבה יותר כאלה. שעברו מהכפר הנידח, הלכו ברגל 10,000 ק"מ ועכשיו, אחרי 20 שנה באמריקה הם עשו את זה - הם אורזים מלפפונים בסופר. אז כל דבר בפרופורציה.
2. להגיע להישגים לוקח מלא זמן. ולפחות לדברים המעניינים. לאנשים אין סבלנות. רוצים הכל מהר ואתמול. בעיקר הישראלים. ורוצים גם וגם וגם. לא עובד. אם היה עובד - לכולם היה מהכל.
3. רציתי לכתוב שצריך פוקוס והתמדה ועוד כל מיני כאלה, אבל יש שאלה קודמת - במה להתפקס? במה להתמיד? וזו שאלה טובה. לדעתי - צריך לבחור אקראית מבין הדברים שמחבבים. אין לזה משמעות. השאר זה ממילא מזל.
4. צריך לאזן. לעשות פעם בכמה זמן משהו שלא קשור ל"דרך" ואין בו היגיון "ארוך טווח". לנסוע להודו לחודש. להוציא 10,000 ש"ח במסע קניות יחיד. לגלח את השערות (לא חשוב איפה). לנסוע למדבר באמצע החורף לחמישה ימים. להשתכר עד אובדן הכרה במסיבה של החברה.
תרגישי טוב מותק :)
אופס. כתבתי "שני דברים". תשכחי מסעיף 2 ו-3.
השבמחקאין מישהו שאין לו שאיפות. זה מתיימר לחלק את העולם לאנחנו ו-הם. ולהחליט שיש אנשים בלי שאיפות.
השבמחקיש אנשים שאולי השאיפות שלהם לא זהות לשלך, אולי לא נראות מספיק שאפתניות עבורך אבל הן שם וקיימות, גם אם הן "רק" לגמור לשלם את המשכנתא.
לא אהבתי את הפוסט הזה.
ידידי מלמעלה, אם לא שמת לב, העולם אכן מחולק לאנחנו ו-הם באין ספור קטגוריות (בלי לפסוק מה טוב ומה רע)וזה מה שמרכיב את הפרסונה של כל אחד ואחת מאיתנו.
השבמחקג'ורג שו אמר פעם: "האדם הסביר מתאים את עצמו לעולם, האדם הבלתי סביר מתעקש לנסות להתאים את העולם אליו. מכאן שכל התקדמות תלויה באדם הלא סביר".
תסיק את מה שצריך...
לא אהבתי את התגובה הנ"ל.
אין שום רע בלרצות הכל.גם אם תרצי מאה דברים ותצליחי לעשות 10 אחרי שתעשי אותם יהיה לך סיפוק.
השבמחקעדיף מאשר לרצות לעשות 4 דברים ולעשות 4.
שאיפה תמיד עדיפה.
החוכמה לבחור דבר אחד ואז להתקדם שלב אחר שלב, אבל אני כל כך מזדהה איתך, איך יודעים מה הדבר הנכון....
השבמחקאוהבת אותך ואת דברי החוכמה שלך:)
ממעריצה מספר 1!
ברור שלכולם יש שאיפות, אבל אני מדברת על רצף בלתי פוסק של שאיפות, שמתחלפות ומזגזגות כל שניה, עד שאתה לא מצליח כבר לעקוב אחרי כל הדברים שאתה רוצה או צריך לעשות, ומוצא את עצמך רץ אחרי הזנב של עצמך. ואת זה לא כולם חווים. וכן נכון, כל הזמן יש אנחנו והם, פעם אני מחלקת ופעם אני מחולקת, פעם אני ב"אנחנו, ופעם אני ב"הם", יפה נפש/תמים לחשוב שזה לא ככה.
השבמחק