יום שבת, 19 בדצמבר 2009

האיד שלי ואני.

זה קשור להכל:

זה קשור לאוכל.

זה קשור לקניות.

זה קשור ללא לענות לו לטלפון כדי לא להראות נואשת.

זה קשור לסיגריות.

דחיית סיפוקים זה לא משהו שאני יכולה להגיד שהרבה אנשים שאני מכירה מתמחים בו.

אני חלילה לא מעבירה ביקורת. אני בקבוצה ההולכת וגדלה של אלה שלא מסוגלים להגיד לעצמם לא על הדברים הכי קטנים.

אתה יודע שזה רע לך (הורס את הבריאות, מעבר לתקציב שלך ועוד), ובשיא המודעות, בידעה ברורה שהמהלך הבא הוא בשיא הפשטות לא נכון, אתה עושה את זה.

ברור נו.

זה קשור לחברה המודרנית.

זה קשור לנהנתנות.

זה קשור ללחץ שמופעל עלינו להיות בכל המקומות, לנסות הכל, להיות מעודכנים ולהצליח בגדול.

ברור.

אבל מה שמעניין אותי זה למה אנחנו, אנשים בוגרים, מודעים, ועוד כאלה שכל הזמן נמצאים עם היד על הדופק, מנתחים כל דבר, מעבירים ביקורת על כל אחד, למה אנחנו ברוב הפעמים לא מסוגלים להגיד לעצמינו לא?

דוגמא מהחיים: אני והחצי החלטנו על חודש סגפנות. החשבונות של שנינו זעקו לשמיים ומכיוון שאנחנו בשלב הזה בחיים שבפעם הראשונה כל האחריות נוחתת עלינו, החלטנו להיות בוגרים ולדמיין שאנחנו בתוכנית "משפחה חורגת". באמצע החודש הגיע האייפון. כאן נגמרו כל תוכניות החיסכון שלנו. ואז יודעים מה מתחיל?

(כל הפסיכולוגים- נא להתמוגג):

רציונליזציה.

איך זה נשמע?

חיים רק פעם אחת, אנחנו עובדים כל כך קשה – לא מגיע לנו?, זאת הזדמנות שאסור לפספס, זה החלום שלי למה אני צריך לוותר, נחסוך במשהו אחר (אוכל?), ואת זה אני הכי אוהבת: אנחנו לא צריכים לחסוך בהוצאות אלא להגדיל את ההכנסות!!

איך לא חשבנו על זה קודם? חא! ואנחנו פה מתקמצנים על כל רול סושי... כל מה שהיה עלינו לעשות זה לא לחסוך בדברים חסרי משמעות, זה להגדיל הכנסות!! Man… אם הייתי יודעת שזה הכל אני כבר מזמן, אבל ממש מזמן, הייתי בנופש בבורה בורה.

אוי לתמימות.

וכמובן זה לא קשור לכסף בלבד. הנה למשל, אני והחצי הנשי שלי קבענו שעושות דיאטה. לא, סליחה. לא דיאטה, דיאטה זה לטווח קצר ואף פעם לא באמת עובד (סוף ציטוט). אז קבענו לשמור. אחרי יום אחד בלבד יש יומולדת בעבודה. איפה אני והחצי? בתוך קופסת עוגיות האלפחורס. עכשיו, שתינו זוכרות בדיוק רב מאוד את מה שסיכמנו רק לפני 17 שעות. אבל כל אחת עושה את עצמה כאילו היא שכחה. למה באמת להעלות נושאים מדכאים כשפירורים של העוגיה המושלמת הזאת נמסים לך בתוך הפה?

ויודעים מה? אם תגידו לעצמכם פעם אחת– אני רוצה לעשות ניסוי בדחיית סיפוקים. בפעם הבאה כשיבוא משהו כזה, ולכל אחד יש את הנקודות שלו, אני אגיד לעצמי לא. גם אם זה לא נורא לאכול/לקנות/לעשן/לשתות את זה עכשיו. רק לראות אם אני עומד בזה, לאתגר את ה-Mind, לוודא שבעיתים קשות במיוחד אני לא אאכזב. ואז כשאני אצליח, הרגשת הניצחון תהיה מתוקה במיוחד. לא?

יום שישי, 11 בדצמבר 2009

להסתכל בקנקן.

-מאמי?
-מה מאמי?
-גם כשאני אהיה זקנה ומקומטת אתה עדיין תאהב אותי?
-ברור! גם אני אהיה זקן ומקומט, אז במילא אף צעירה לא תסתכל עלי...
-מצחיק מאוד מאמי. ומאמי?
-כן?
-גם כשאני אהיה זקנה ומקומטת ויהיה לי אלצהיימר ואני אשים בטעות את המכונת גילוח שלך במיקרו, ואני אשכח מי אתה ואחשוב שאתה פורץ ואזמין משטרה, גם אז תאהב אותי?
-ברור מאמי! הרי גם לי כבר יהיה אלצהיימר אז אני פשוט לא אזכור את כל מה שעשית, וגם אני אזמין לך משטרה. לא, אני אזמין לך יס"מ!
-ומאמי?
אנחה.
-מה?
-גם אם אני אהיה שמנה אתה תאהב אותי?
שתיקה.
-מאמי?
-כמה שמנה?
-שמנה.
-אז זה לא שאני פחות יאהב אותך...
-אבל?
עצבני משהו:
-אבל..את יודעת נו.. תעזבי אותי בקיצור. את לא שמנה ולא זקנה, מה הדיבורים האלה עכשיו.
-הבנתי אותך.

הליכה. דלת. טריקה.

אני יושבת על המיטה ותוהה לעצמי בכנות.

בכנות, אם הוא ישמין, אני לא ארצה שהוא ירזה? למה זה מעליב אותי? למה זה מעליב אותנו? מה, אסור לבן זוג שלי לבוא ולהגיד לי שהוא חושב שאני צריכה לרזות? האם זה באמת כל כך מעליב? למה אנחנו מרגישות מאוד חופשי לבוא להעיר להם על המשקל, אבל אם הם רק ירמזו משהו בכיוון...

ברור, הכל עניין של טקט וגישה. אם הוא יבוא ויגיד, תקשיבי, הכרתי ציפור, בסוף קיבלתי יאק, זה לא יגרור תגובה חיובית. אבל אם הוא יבוא ויגיד תקשיבי מאמי (חייבים להוסיף את המאמי), שמתי לב שעלית בזמן האחרון. יאללה, בואי נתחיל ביחד דיאטה, בואי נתחיל לעשות הליכות, אז... טוב זה גם לא יגרור תגובה חיובית.

אני חושבת שאולי העניין פה הוא תחושת הזעם המתמדת על כל מה שאנחנו צריכות לעבור בחיים, והציפייה החוצפנית שלהם שנמשיך כל החיים להראות כמו בגיל 20. הילדים יהיו של שנינו, אבל העול של הדיאטה אחר כך, רק עלי. למה ככה??

עכשיו, שלא יחשוב שמשהו עובר לידי. גם כשהוא אומר דברים בתמימות.

-ראית איזה יופי X רזתה אחרי הלידה? כל הכבוד לה.
חיוך צבוע על פני.
-כן, ממש כל הכבוד לה.
מה הוא אומר פה בעצם? מה זה הרמזים האלה??

והכי מרגיז זה שכשהם מגדלים כרס וקרחת אומרים להם שהם משתבחים עם השנים.

ועוד יותר מרגיזות אלה:

את צריכה לרצות להראות טוב קודם כל בשביל עצמך. אל תעשי את זה בשבילו, תעשי את זה בשבילך.

יאללללה.

אני נראית טוב-> אני מרגישה טוב-> אני נחמדה-> כיף לשנינו. אני עושה את זה גם בשבילי וגם בשבילו. שווה בשווה. זה נגזר אחד מהשני לחלוטין.

מסקנות:

לגיטימי שיצפה ממך לשמור על הגזרה.

לגיטימי לשמור על הגזרה בשבילו.

גם כשאת מעירה לו שהוא עלה במשקל צריך לעשות את זה בטקט.

גם הוא צריך לשמור על עצמו בשבילך.

גברים לא משתבחים עם השנים, אנחנו פשוט לומדות לקחת אותם בקלות.