בואו אני אספר לכם משהו על אוכל רוסי כהלכתו:
80% בצק מקמח לבן, עדיף שמרים, 10% מילוי גבינה או בשר, 10% שמנת. החליפו את המילוי בציפוי, את השמנת במיונז. העיקר נשמר תמיד – זה בערך האוכל הכי משמין, הכי לא בריא והכי טעים שתוכלו להעלות על הדעת.
אני יודעת איך זה נראה מהצד לצפון אפריקאים שביניכם - חסר צבע ותפל. אני מניחה שאוכל זה עניין של טעם. בשבילי אין יותר טעים מכיסוני בצק ממולאים בבשר או גבינה, או סלט אוליבייה. מי שרוסי יודע, אם אני אתחיל להיכנס לפרטים עכשיו, אני אכנס אחרי שנייה למקרר.
יחסי עם אוכל מאז ומתמיד היו מורכבים. המעבר לארץ גרם לנו להבין שעם שינוי הדרסטי באקלים כבר אין לנו צורך בבצקים וגבינות 39% שומן, כי התירוץ הנצחי שקר וצריך להתחמם מבפנים לא עובד. הכבדות של המאכלים האלה לא באה טוב עם 35 מעלות בצל. אמא שלי קנתה כל ספר אפשרי על בישול ים תיכוני ומעלותיו הנפלאות. בשלב המעבר התנסינו בשילוב מוזר בין דגים ברוטב אדום עם פירושקי גבינה (לחמניות), סלט יווני במיונז וקוסקוס ללא מרק, כי זה רטוב כזה ולגמרי לא ברור למה צריך את המרק בתוך הדייסה הזאת ולא ליד.
שלב המעבר נגמר ואיתו באה ההתנתקות. "לא יאומן איך היינו אוכלים פעם" אומרת אמא שלי לאחר ארוחת ערב המורכבת מדג בגריל וסלט ירקות עם שמן זית. אבל יש דברים שכנראה מעולם לא ינותקו ממני. זה בדם, בגנים. המאבק שלי בבצקים התחיל כשהבנתי שעברו הימים בהם יכלתי לדחוף כל מה שבא לי לפה, בצורה חסרת כל סדר והיגיון - שניצל עם פירה, תפוח, תפוצ'יפס מאתמול, חתיכת פיתה חמה שאבא הביא מכפר קרע לפני 10 דקות, להוריד הכל עם מיץ תפוחים קר, לרוץ החוצה לגן שעשועים, לשחק שלוש שעות ברצף שוטרים וגנבים ואחר כך לזכות בתחרות "מי נשאר אחרון על הקרוסלה מבלי להקיא". הגוף ונטיותיו התשנו לי בצורה דרסטית עם השחרור מצה"ל. "את כבר לא ילדה, הגוף שלך מתכונן!" אמרה אמא בדרמטיות. אלוהים.. מתכונן למה? שבע שנות בצורת?
בפעם הראשונה בחיי, בגיל 20 החלטתי לעשות דיאטה. בפעם הראשונה בחיי, בגיל 20 גיליתי שאין לי כוח רצון. אם הצלחתי להגיע לשלושה ימים ברצף של צום פחמימתי מוחלט, המוח שלי נכנס לעימותים עם עצמו: "נו, מה יקרה? שבוע לא נגעת (אני תמיד מאריכה את הזמן שבו הצלחתי לשמור בלפחות שלושה ימים, ותמיד נופלת לטריק הזול הזה). יאללה, עוגייה אחת (שתיים), את מורידה את זה תוך שניה. ידעת שגם כשאת עושה מקלחת את שורפת קלוריות?" והמוח השני רק צועק "לאאאאא!! מפגרת!! את תתחרטי על זה!". ואני יודעת שאני אתחרט, יודעת בוודאות של 100%! ותוך כדי שאני נותנת את הביס הראשון אני מלמלת "מטומטמת אחת..". וזהו. אחרי שאכלתי אחת זה כבר ממש לא משנה יותר כמה יבואו אחריה. היום הזה אבוד ממילא, אז בואו נהנה לפחות. מחר בבוקר נתמודד.
אני רוצה לפתח אדישות לאוכל טוב.
אני רוצה שזה יהיה הדבר האחרון עלי אדמות שיעניין אותי.
אני רוצה להפסיק לחשוב עליו, להתעסק בו, לספור, למדוד, לחשב ולחוש רגשות אשם.
אני רוצה שהדבר שאני הכי אוהב לאכול בעולם כולו זה פריכיות מאורז מלא.
