פעם בשבוע בערך אני עוצרת אותו ואומרת "בוא נעזוב הכל, בוא נעוף מפה, בוא נעשה משהו כל עוד אנחנו יכולים". ופעם בשבוע בערך מתפתחת לה שיחה שאין לה התחלה ואין לה סוף, אין לה יעדים ומטרות והיא תמיד נגמרת כי אנחנו הולכים במעגלים וכי אנחנו יודעים שעוד שבוע נחזור לאותה נקודה.
אין לנו מנוח. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים שזה נגמר בסוף בלא לעשות כלום.
אנחנו רוצים:
להקים להקה, לכתוב ספר, ללמוד לתכנת, לעשות קורס צילום, ללמוד אסטרופיזיקה, ללמוד כלכלה, לעשות כסף בארבע שעות עבודה בשבוע, ללמוד לצייר, להתנדב, לטפל, לעשות קואוצ'ינג, לקנות דירות, לגור שנה בניו יורק, לטייל מסביב לעולם.
לפעמים אני מקנאה כל כך באנשים שאין להם שאיפות. הם בחיים לא יודו בכך כמובן. הם יחיו את החיים הכי מתוכננים שיש, יעקבו אחרי איזה לו"ז של חיים שהתוו להם הוריהם והורי הוריהם, יעבדו במשהו, יעשו ילדים, יאכלו במסעדות ויאמינו בכל ליבם שהם חיים את החיים שכל אחד אחר היה רוצה לחיות. וזה נכון.
יודעים מה ההבדל בינינו לבינם? אנחנו ככל הנראה נגיע לאותה נקודה שהם יגיעו אליה, אבל הם בדרך יהיו שלווים ושלמים ואנחנו בדרך נחפור לעצמינו בראש בורות ענק, נהיה מתוסכלים, נקרא ספרים של אנשים ש"עשו את זה" בעשר עצבעותיהם, נקרא ספרים של אנשים המסבירים איך לעשות את זה בעשרה צעדים פשוטים, נוריד סרטים שמסבירים בעשרה שיעורים איך להפוך לצלם מקצועי, נקנה את כל הציוד אבל נשקיע בזה אולי אחוז מהזמן שלנו, כי אחרת מתי נספיק לקרוא את המדריך השלם לפיזיקאי המתחיל? נגיע לעמוד 20 ונגלה שזה משעמם. עוד 10 שנים נלך לקואוצי'נג שבו ידריכו אותנו להגיד תודה על כל מה שיש לנו בחיים ולהפסיק לחפש כי בכל מקרה ברגע שנמצא נתחיל לחפש משהו חדש ולא ננוח לרגע.
אני יודעת שיש אנשים בכפרים ניחדים בסין שהחיים שנגזרו עליהם אפילו לא מאפשרים להם לדעת שאפשר אחרת מלבד לקום כל יום ולעבוד בשדות האורז. ואני יודעת שיש אנשים אחרים, מכפרים נידחים בהודו שהיגרו לארצות הברית, פתחו חנות בגדים ועכשיו הם בעלים של רשת המגלגלת מליונים. כנראה שרובינו איפשהו באמצע בין אלה לאלה. יודעים שאולי אפשר אחרת, ואולי אפשר יותר טוב, אבל לא מספיק רע לנו כדי לזרוק הכל ולעשות שינוי.
אין לנו מנוח. אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים שזה נגמר בסוף בלא לעשות כלום.
אנחנו רוצים:
להקים להקה, לכתוב ספר, ללמוד לתכנת, לעשות קורס צילום, ללמוד אסטרופיזיקה, ללמוד כלכלה, לעשות כסף בארבע שעות עבודה בשבוע, ללמוד לצייר, להתנדב, לטפל, לעשות קואוצ'ינג, לקנות דירות, לגור שנה בניו יורק, לטייל מסביב לעולם.
לפעמים אני מקנאה כל כך באנשים שאין להם שאיפות. הם בחיים לא יודו בכך כמובן. הם יחיו את החיים הכי מתוכננים שיש, יעקבו אחרי איזה לו"ז של חיים שהתוו להם הוריהם והורי הוריהם, יעבדו במשהו, יעשו ילדים, יאכלו במסעדות ויאמינו בכל ליבם שהם חיים את החיים שכל אחד אחר היה רוצה לחיות. וזה נכון.
יודעים מה ההבדל בינינו לבינם? אנחנו ככל הנראה נגיע לאותה נקודה שהם יגיעו אליה, אבל הם בדרך יהיו שלווים ושלמים ואנחנו בדרך נחפור לעצמינו בראש בורות ענק, נהיה מתוסכלים, נקרא ספרים של אנשים ש"עשו את זה" בעשר עצבעותיהם, נקרא ספרים של אנשים המסבירים איך לעשות את זה בעשרה צעדים פשוטים, נוריד סרטים שמסבירים בעשרה שיעורים איך להפוך לצלם מקצועי, נקנה את כל הציוד אבל נשקיע בזה אולי אחוז מהזמן שלנו, כי אחרת מתי נספיק לקרוא את המדריך השלם לפיזיקאי המתחיל? נגיע לעמוד 20 ונגלה שזה משעמם. עוד 10 שנים נלך לקואוצי'נג שבו ידריכו אותנו להגיד תודה על כל מה שיש לנו בחיים ולהפסיק לחפש כי בכל מקרה ברגע שנמצא נתחיל לחפש משהו חדש ולא ננוח לרגע.
אני יודעת שיש אנשים בכפרים ניחדים בסין שהחיים שנגזרו עליהם אפילו לא מאפשרים להם לדעת שאפשר אחרת מלבד לקום כל יום ולעבוד בשדות האורז. ואני יודעת שיש אנשים אחרים, מכפרים נידחים בהודו שהיגרו לארצות הברית, פתחו חנות בגדים ועכשיו הם בעלים של רשת המגלגלת מליונים. כנראה שרובינו איפשהו באמצע בין אלה לאלה. יודעים שאולי אפשר אחרת, ואולי אפשר יותר טוב, אבל לא מספיק רע לנו כדי לזרוק הכל ולעשות שינוי.
