זה קשור להכל:
זה קשור לאוכל.
זה קשור לקניות.
זה קשור ללא לענות לו לטלפון כדי לא להראות נואשת.
זה קשור לסיגריות.
דחיית סיפוקים זה לא משהו שאני יכולה להגיד שהרבה אנשים שאני מכירה מתמחים בו.
אני חלילה לא מעבירה ביקורת. אני בקבוצה ההולכת וגדלה של אלה שלא מסוגלים להגיד לעצמם לא על הדברים הכי קטנים.
אתה יודע שזה רע לך (הורס את הבריאות, מעבר לתקציב שלך ועוד), ובשיא המודעות, בידעה ברורה שהמהלך הבא הוא בשיא הפשטות לא נכון, אתה עושה את זה.
ברור נו.
זה קשור לחברה המודרנית.
זה קשור לנהנתנות.
זה קשור ללחץ שמופעל עלינו להיות בכל המקומות, לנסות הכל, להיות מעודכנים ולהצליח בגדול.
ברור.
אבל מה שמעניין אותי זה למה אנחנו, אנשים בוגרים, מודעים, ועוד כאלה שכל הזמן נמצאים עם היד על הדופק, מנתחים כל דבר, מעבירים ביקורת על כל אחד, למה אנחנו ברוב הפעמים לא מסוגלים להגיד לעצמינו לא?
דוגמא מהחיים: אני והחצי החלטנו על חודש סגפנות. החשבונות של שנינו זעקו לשמיים ומכיוון שאנחנו בשלב הזה בחיים שבפעם הראשונה כל האחריות נוחתת עלינו, החלטנו להיות בוגרים ולדמיין שאנחנו בתוכנית "משפחה חורגת". באמצע החודש הגיע האייפון. כאן נגמרו כל תוכניות החיסכון שלנו. ואז יודעים מה מתחיל?
(כל הפסיכולוגים- נא להתמוגג):
רציונליזציה.
איך זה נשמע?
חיים רק פעם אחת, אנחנו עובדים כל כך קשה – לא מגיע לנו?, זאת הזדמנות שאסור לפספס, זה החלום שלי למה אני צריך לוותר, נחסוך במשהו אחר (אוכל?), ואת זה אני הכי אוהבת: אנחנו לא צריכים לחסוך בהוצאות אלא להגדיל את ההכנסות!!
איך לא חשבנו על זה קודם? חא! ואנחנו פה מתקמצנים על כל רול סושי... כל מה שהיה עלינו לעשות זה לא לחסוך בדברים חסרי משמעות, זה להגדיל הכנסות!! Man… אם הייתי יודעת שזה הכל אני כבר מזמן, אבל ממש מזמן, הייתי בנופש בבורה בורה.
אוי לתמימות.
וכמובן זה לא קשור לכסף בלבד. הנה למשל, אני והחצי הנשי שלי קבענו שעושות דיאטה. לא, סליחה. לא דיאטה, דיאטה זה לטווח קצר ואף פעם לא באמת עובד (סוף ציטוט). אז קבענו לשמור. אחרי יום אחד בלבד יש יומולדת בעבודה. איפה אני והחצי? בתוך קופסת עוגיות האלפחורס. עכשיו, שתינו זוכרות בדיוק רב מאוד את מה שסיכמנו רק לפני 17 שעות. אבל כל אחת עושה את עצמה כאילו היא שכחה. למה באמת להעלות נושאים מדכאים כשפירורים של העוגיה המושלמת הזאת נמסים לך בתוך הפה?
ויודעים מה? אם תגידו לעצמכם פעם אחת– אני רוצה לעשות ניסוי בדחיית סיפוקים. בפעם הבאה כשיבוא משהו כזה, ולכל אחד יש את הנקודות שלו, אני אגיד לעצמי לא. גם אם זה לא נורא לאכול/לקנות/לעשן/לשתות את זה עכשיו. רק לראות אם אני עומד בזה, לאתגר את ה-Mind, לוודא שבעיתים קשות במיוחד אני לא אאכזב. ואז כשאני אצליח, הרגשת הניצחון תהיה מתוקה במיוחד. לא?
זה קשור לאוכל.
זה קשור לקניות.
זה קשור ללא לענות לו לטלפון כדי לא להראות נואשת.
זה קשור לסיגריות.
דחיית סיפוקים זה לא משהו שאני יכולה להגיד שהרבה אנשים שאני מכירה מתמחים בו.
אני חלילה לא מעבירה ביקורת. אני בקבוצה ההולכת וגדלה של אלה שלא מסוגלים להגיד לעצמם לא על הדברים הכי קטנים.
אתה יודע שזה רע לך (הורס את הבריאות, מעבר לתקציב שלך ועוד), ובשיא המודעות, בידעה ברורה שהמהלך הבא הוא בשיא הפשטות לא נכון, אתה עושה את זה.
ברור נו.
זה קשור לחברה המודרנית.
זה קשור לנהנתנות.
זה קשור ללחץ שמופעל עלינו להיות בכל המקומות, לנסות הכל, להיות מעודכנים ולהצליח בגדול.
ברור.
אבל מה שמעניין אותי זה למה אנחנו, אנשים בוגרים, מודעים, ועוד כאלה שכל הזמן נמצאים עם היד על הדופק, מנתחים כל דבר, מעבירים ביקורת על כל אחד, למה אנחנו ברוב הפעמים לא מסוגלים להגיד לעצמינו לא?
דוגמא מהחיים: אני והחצי החלטנו על חודש סגפנות. החשבונות של שנינו זעקו לשמיים ומכיוון שאנחנו בשלב הזה בחיים שבפעם הראשונה כל האחריות נוחתת עלינו, החלטנו להיות בוגרים ולדמיין שאנחנו בתוכנית "משפחה חורגת". באמצע החודש הגיע האייפון. כאן נגמרו כל תוכניות החיסכון שלנו. ואז יודעים מה מתחיל?
(כל הפסיכולוגים- נא להתמוגג):
רציונליזציה.
איך זה נשמע?
חיים רק פעם אחת, אנחנו עובדים כל כך קשה – לא מגיע לנו?, זאת הזדמנות שאסור לפספס, זה החלום שלי למה אני צריך לוותר, נחסוך במשהו אחר (אוכל?), ואת זה אני הכי אוהבת: אנחנו לא צריכים לחסוך בהוצאות אלא להגדיל את ההכנסות!!
איך לא חשבנו על זה קודם? חא! ואנחנו פה מתקמצנים על כל רול סושי... כל מה שהיה עלינו לעשות זה לא לחסוך בדברים חסרי משמעות, זה להגדיל הכנסות!! Man… אם הייתי יודעת שזה הכל אני כבר מזמן, אבל ממש מזמן, הייתי בנופש בבורה בורה.
אוי לתמימות.
וכמובן זה לא קשור לכסף בלבד. הנה למשל, אני והחצי הנשי שלי קבענו שעושות דיאטה. לא, סליחה. לא דיאטה, דיאטה זה לטווח קצר ואף פעם לא באמת עובד (סוף ציטוט). אז קבענו לשמור. אחרי יום אחד בלבד יש יומולדת בעבודה. איפה אני והחצי? בתוך קופסת עוגיות האלפחורס. עכשיו, שתינו זוכרות בדיוק רב מאוד את מה שסיכמנו רק לפני 17 שעות. אבל כל אחת עושה את עצמה כאילו היא שכחה. למה באמת להעלות נושאים מדכאים כשפירורים של העוגיה המושלמת הזאת נמסים לך בתוך הפה?
ויודעים מה? אם תגידו לעצמכם פעם אחת– אני רוצה לעשות ניסוי בדחיית סיפוקים. בפעם הבאה כשיבוא משהו כזה, ולכל אחד יש את הנקודות שלו, אני אגיד לעצמי לא. גם אם זה לא נורא לאכול/לקנות/לעשן/לשתות את זה עכשיו. רק לראות אם אני עומד בזה, לאתגר את ה-Mind, לוודא שבעיתים קשות במיוחד אני לא אאכזב. ואז כשאני אצליח, הרגשת הניצחון תהיה מתוקה במיוחד. לא?
