יום שישי, 22 בינואר 2010

התאונה – חלק ב'

הימים שלי אובייקטיביים והלילות שלי סובייקטיביים.
אולי זה בגלל שביום אני יכולה לגשת למראה ולראות שאני בסדר. אולי זה בגלל שאני יכולה לגשת ויכולה לראות. אולי זה בגלל שאני רואה בטלוויזיה רעידות אדמה ורציחות ותאונות עם פצועים קשה והרוגים. אולי שבגלל שכולם מתקשרים ואומרים שמזל שנגמר ככה.
אבל בלילה זה אחרת. ללא יכולת לזוז, ללא האופטימיות שמביא איתו האור, ללא חברים שמתקשרים שלוש פעמים ביום כדי להצחיק ולהפיג ולדרוש ולהתגעגע, בלעדי כל אלה אני מפסיקה לחשוב שהכל יחסי ומתחילה להיות צינית וילדותית: יופי, הכי קל לחשוב שהכל יחסי. תמיד יימצאו אסונות יותר גדולים, אנשים יותר עניים, פחות מאושרים, יותר מכוערים, פחות חכמים, יותר מדוכאים. אז מה? לעולם לא אוכל להתבכיין רק כי תמיד יכול להיות יותר גרוע??

***

נכון שיש לנו זיכרון נורא קצר?
גם אם אני אעלה את זה על הכתב, זה ייתן לי משהו עוד שנה נגיד?
המשפחה שלי כל כך מדהימה. הם כל כך תומכים, הם כל כך עוזרים, הם עושים בשבילי הכל, ובאהבה גדולה כל כך. האם אני לא אוכל לזכור את זה בעוד כמה חודשים כשהכל יירגע ויישכח? למה אני אדבר איתם בחוסר סבלנות? אגלגל עיניים? אגיד שהם חופרים? למה אני אשכח להגיד להם שהם הכי מדהימים בעולם? כי הכל בסדר?

***

לא הייתי צריכה את התאונה כדי להכנס לפרופורציות. היה לי מספיק לראות חדשות.

***

לפעמים אני חושבת שהכאב היה שווה את הרגע שבו הזריקו לי מורפיום לוריד. לא שיערתי שניתן להרגיש חוסר של משהו בצורה כל כך חזקה. העדר הכאב בסך הכל החזיר אותי למצב שלפני הכאב, אבל הפעם זה הרגיש כל כך טוב!
בפעם הראשונה שהאחות ניגשה והציעה לי "משכך", הנהנתי בראשי והמשכתי... טוב המשכתי לשכב ולא לעשות כלום. לא הבנתי את גודל ההצעה. אבל אז... גל חום שטף את גופי מנקודת הכניסה של המחט ועד קצות אצבעותיי, והפך אותי לחמאה במיקרוגל, לצמר גפן מתוק, לסירופ מייפל חם (הבהרתי את התחושה?), ועוד בחסות החוק! אחר כך כבר קראתי לאחות כל שלוש שעות, כשבכל פעם הסבתא ששכבה לימיני קרצה אלי וחייכה חיוך יודע דבר.

***

מאוד קל להשאב אל החוסר מעש. כשקורה לך משהו כזה ואת יודעת שיש לך חודש בבית, את אומרת – סבבה! בואי לא נבזבז סתם זמן, בואי ננצל את זה למשהו, בואי נפיק. אבל כשיש לי את כל הזמן שבעולם, מה שאני לא ארצה לעשות, ניתן יהיה לדחות לעוד כמה שעות, ועוד כמה שעות ניתן יהיה לדחות למחר, מקסימום למחרותיים. זה מפחיד אותי, כי מילא עכשיו, כשצד ימין מושבת. אבל אם נגיד, ביום מן הימים, יבוא אלי החצי ויגיד – עזבי, אל תעבדי, מספיק שאני מביא 40 אלף נטו בחודש. תשבי בבית, תעשי מה שבא לך. אני אחשוב לעצמי שהנה עכשיו, אני אכתוב ספר, אני אלך לעשות עוד תואר, אני אלמד עיצוב פנים, אעשה קורס קואצ'ינג, אלך לחוג ציור/צילום/פיסול/כתיבה יוצרת ואעשה כל כך הרבה דברים שאין לנו זמן לעשות כי אנחנו עובדים כל הזמן וחולמים על הפנסיה כדי לעשות אותם. ואז יעברו הימים ואני אשאב אל הלא כלום?

***

סבתא שלי אומרת שבחיים היא לא ראתה שמקבלים כזה יחס ממקום העבודה. אמרתי לה שקודם כל מקום העבודה שלי מורכב מאנשים שמעבר לכל האיכויות שלהם הם אחד אחד אנשים מאוד טובים. במהות שלהם טובים. ודבר שני, אם נחשוב על זה, אני איתם כל יום, כמעט כל היום. יותר מהזמן שאני רואה את המשפחה שלי, יותר מהזמן שאני רואה את החצי שגר איתי באותה הדירה! אנחנו כל הזמן ביחד! זה הקשר הכי אינטנסיבי והכי ארוך טווח שיש לנו. בטח שזה חסר. אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם.

***

לא הייתי צריכה את התאונה כדי לדעת שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם. ידעתי את זה גם ככה.



יום שישי, 15 בינואר 2010

התאונה - חלק א'.

מכל החידושים הטכנולוגיים, מכל המכונות החדשות והמורכבות האלה שמוח האנושי המציא, המכונה המורכבת, המתוחכמת והמדהימה ביותר אחרי הכל היא האדם עצמו.


האם אני יכולה לשחזר בדיוק את התחושות ונמחשבות שלי באותו רגע שבו טנדר פילח את הצומת כשהוא עובר באדום? לא. תארו לכם כמה טראומטי זה היה יכול להיות אם הייתי יכולה. כל התאונה הרי קרתה בשניות, ובזמן הקצרצר הזה היינו צריכים לראות, לקלוט, לעבד, להפנים ולהגיב. אני זוכרת שעברה בי איזו מחשבה, לא בטוחה מה בדיוק. היא הייתה קצרה זה בטוח. משהו כמו: "אוי לא" או "אוי ויי" או "אוי פאק". ואז בא פרץ של בכי. זה כמו סימן החיים הראשון של תינוק שרק נולד. כולם מחכים לבכי הזה לוודא שהנשימה הראשונה באויר העולם התבצעה כראוי. ככה במעמקי מוחי שמחתי לשמוע את עצמי ממלאה ריאות וצועקת מכאב. צועקת אבל לפחות מרגישה אותו. והחצי המתוק שלי לידי, מנסה לוודא שאני נושמת ומדברת דברים הגיוניים. ואז המוח מפתיע. ממש. אני שואלת אותו: 'מאמי.. מאמי.. אתה בסדר?' ואחרי שאני מוודא שהוא עונה אני שואלת בקול רועד 'והאייפון?'

אכן נסתרות הן דרכי המוח.

בתוך האמבולנס, מוברגת לאלונקה, מוחי מזגזג בין החצי שלי שנשאר שם לבין חצי הגוף הדואב שלי. כשהדאגה מחולקת הכאב פחות מורגש. אבל המופע האמיתי של המוח שלי טרם החל.

בתוך שניות במיון התחילה רכבת של רופאים ואחיות. מגיעים, בודקים, ממששים, מודדים, האם את רגישה לתרופות, האם את זוכרת מה היה, את נהגת? תעשי אגרוף. ואני? צחוקים בלאגנים. מריצה בדיחות עם הרופאים, שנונה בטירוף.

למה קר פה כל כך, אני שואלת, מה זה, מכינים כאן לפני הפתולוגיה??

מלמד, איך קוראים לך? שואל האורתופד.

סנדרה.

סנדרה? מה, רוסיה?

כן, למה? שמתם באינפוזיה ערק בטעות? חשבתם שמלמד זה תימני?

אני עונה, אני שואלת, אני צוחקת, אני בפוקוס. והגוף? הגוף בסרט אחר לגמרי. לא רעדתי ככה בשדאות בינואר במדבר, לא רעדתי ככה בטיול חנוכה דרום, לא רעדתי ככה במשרד! הרגליים שלי קיפצו מעצמן, אני חושבת שהרגשתי אפילו את הלבלב שלי רועד מקור.

ככה המוח שלנו מגן עלינו.

יום שבת, 2 בינואר 2010

חיבוטי גוף ומוח.

היום היינו במסיבת יומולדת של בת של חברים שלנו. היא חגגה שנה. היו שם כבר די הרבה ילדים, החבורה שלנו מתרבה.


סקרתי את החדר במבטי.

בכל פעם שמיצמתי ראיתי משהו אחר:

הנה חדר מלא ילדים מתוקים, ההורים מנשקים אותם בכל הזדמנות, מלא חברים, מלא מתנות – בגדים קטנים ומתוקים באריזות ורודות.

מיצמוץ.

ריח קקי באויר, ילד אחד פלט תערובת חמוצה של במבה, קוטג' מהצהריים ומיץ פטל על המכנס הבהיר של אביו, מישהו חוטף מכה מפינת השולחן ומתחיל לצווח בקולי קולות בדיוק כשאימו סוף סוף מצליחה להתיישב עם הקפה שלה שהתקרר.

מיצמוץ.

חברה שלי מחזיקה את הילד שלה על הידיים, הילד מביט בה במבט מעריץ ומרים יד ללטף את לחיה.

מיצמוץ.

מישהי לוחשת לעצמה מתחת לאף: כבר שנה וחצי ועוד לא מצליחה להוריד את הבטן... מה יהיה?

אולי כדאי שאני אעצום עיניים לרגע וזהו.

הגוף על כל מטעניו הגנטיים עובדים קשה בכדי להתחרות במוח. במוח, איפה אני ואיפה ילדים? באמת, מה זה קשור אלי עכשיו? אני רוצה לא לחשוב יותר מדי, לא רוצה לקחת אחריות על אף אחד והכי חשוב אני רוצה להיות חופשיה לעשות מה שבא לי בלי לחוש רגשי אשמה או חובה. אני רוצה לעקור את עצמי ממקום למקום, לבזבז את כל המשכורת שלי על סושי ובאופן כללי להמשיך לחיות חיים די אגואיסטיים.

והגוף? הוא נלחם, עושה את עבודתו נאמנה על מנת להבטיח את המשך הקיום האנושי. הבטן מתהפכת למראה כל התינוקות ואני מתחילה לדמיין. כמה מדהים זה. אתה מחזיק את המטען הגנטי שלך בידיים. הוא מסתכל עליך בעיניים שלך בדיוק, כף ידו היא העתק של כף ידך, והוא לגמרי, לחלוטין תלוי במה שתחליט. אתה האלוהים של חייו הקטנטנים. האם תחדיר בו את החרדות שלך? האם תעביר אליו את האמונות שלך? האם הוא יכיר לך תודה בסוף? על הכל אתה שולט.

וכמה מפחיד. כל האחריות הזאת. ומה אם הוא נופל? ומה אם מרביצים לו? ומה אם כואב לו והוא לא יכול להגיד איפה?

ככל שהזמן עובד הנתק בין הגוף לראש גדל.

זה לא הזמן הנכון כי זה לא הזמן הנכון.

אבל אולי מי שלא צועד לתוך זה לא יחשוב לעולם שהוא מוכן? אולי המחשבה שאתה צעיר מדי, שוטה מדי, חסר אחריות מדי, אגואיסט מדי היא מחשבה דימיונית שנוח להאחז בה? באיזה שלב הגוף מכריע? כשנהיה משעמם? כשכבר לא מעניין לספק רק את עצמך בלבד? כשכבר אין אתגר בעבודה? האם אנחנו עושים ילדים כי צריך, כי הגיע הזמן? אולי טבע האדם מתוכנן כך שבשלב כלשהו הגוף פוחד לאבד את המומנטום אז הוא מתשלט על המוח בערמומיות והאדם מתחיל לחשוב שהנה, הגיע הזמן? 
האם ילדים זה רצון או צורך?