הימים שלי אובייקטיביים והלילות שלי סובייקטיביים.
אולי זה בגלל שביום אני יכולה לגשת למראה ולראות שאני בסדר. אולי זה בגלל שאני יכולה לגשת ויכולה לראות. אולי זה בגלל שאני רואה בטלוויזיה רעידות אדמה ורציחות ותאונות עם פצועים קשה והרוגים. אולי שבגלל שכולם מתקשרים ואומרים שמזל שנגמר ככה.
אבל בלילה זה אחרת. ללא יכולת לזוז, ללא האופטימיות שמביא איתו האור, ללא חברים שמתקשרים שלוש פעמים ביום כדי להצחיק ולהפיג ולדרוש ולהתגעגע, בלעדי כל אלה אני מפסיקה לחשוב שהכל יחסי ומתחילה להיות צינית וילדותית: יופי, הכי קל לחשוב שהכל יחסי. תמיד יימצאו אסונות יותר גדולים, אנשים יותר עניים, פחות מאושרים, יותר מכוערים, פחות חכמים, יותר מדוכאים. אז מה? לעולם לא אוכל להתבכיין רק כי תמיד יכול להיות יותר גרוע??
נכון שיש לנו זיכרון נורא קצר?
גם אם אני אעלה את זה על הכתב, זה ייתן לי משהו עוד שנה נגיד?
המשפחה שלי כל כך מדהימה. הם כל כך תומכים, הם כל כך עוזרים, הם עושים בשבילי הכל, ובאהבה גדולה כל כך. האם אני לא אוכל לזכור את זה בעוד כמה חודשים כשהכל יירגע ויישכח? למה אני אדבר איתם בחוסר סבלנות? אגלגל עיניים? אגיד שהם חופרים? למה אני אשכח להגיד להם שהם הכי מדהימים בעולם? כי הכל בסדר?
לא הייתי צריכה את התאונה כדי להכנס לפרופורציות. היה לי מספיק לראות חדשות.
לפעמים אני חושבת שהכאב היה שווה את הרגע שבו הזריקו לי מורפיום לוריד. לא שיערתי שניתן להרגיש חוסר של משהו בצורה כל כך חזקה. העדר הכאב בסך הכל החזיר אותי למצב שלפני הכאב, אבל הפעם זה הרגיש כל כך טוב!
בפעם הראשונה שהאחות ניגשה והציעה לי "משכך", הנהנתי בראשי והמשכתי... טוב המשכתי לשכב ולא לעשות כלום. לא הבנתי את גודל ההצעה. אבל אז... גל חום שטף את גופי מנקודת הכניסה של המחט ועד קצות אצבעותיי, והפך אותי לחמאה במיקרוגל, לצמר גפן מתוק, לסירופ מייפל חם (הבהרתי את התחושה?), ועוד בחסות החוק! אחר כך כבר קראתי לאחות כל שלוש שעות, כשבכל פעם הסבתא ששכבה לימיני קרצה אלי וחייכה חיוך יודע דבר.
מאוד קל להשאב אל החוסר מעש. כשקורה לך משהו כזה ואת יודעת שיש לך חודש בבית, את אומרת – סבבה! בואי לא נבזבז סתם זמן, בואי ננצל את זה למשהו, בואי נפיק. אבל כשיש לי את כל הזמן שבעולם, מה שאני לא ארצה לעשות, ניתן יהיה לדחות לעוד כמה שעות, ועוד כמה שעות ניתן יהיה לדחות למחר, מקסימום למחרותיים. זה מפחיד אותי, כי מילא עכשיו, כשצד ימין מושבת. אבל אם נגיד, ביום מן הימים, יבוא אלי החצי ויגיד – עזבי, אל תעבדי, מספיק שאני מביא 40 אלף נטו בחודש. תשבי בבית, תעשי מה שבא לך. אני אחשוב לעצמי שהנה עכשיו, אני אכתוב ספר, אני אלך לעשות עוד תואר, אני אלמד עיצוב פנים, אעשה קורס קואצ'ינג, אלך לחוג ציור/צילום/פיסול/כתיבה יוצרת ואעשה כל כך הרבה דברים שאין לנו זמן לעשות כי אנחנו עובדים כל הזמן וחולמים על הפנסיה כדי לעשות אותם. ואז יעברו הימים ואני אשאב אל הלא כלום?
סבתא שלי אומרת שבחיים היא לא ראתה שמקבלים כזה יחס ממקום העבודה. אמרתי לה שקודם כל מקום העבודה שלי מורכב מאנשים שמעבר לכל האיכויות שלהם הם אחד אחד אנשים מאוד טובים. במהות שלהם טובים. ודבר שני, אם נחשוב על זה, אני איתם כל יום, כמעט כל היום. יותר מהזמן שאני רואה את המשפחה שלי, יותר מהזמן שאני רואה את החצי שגר איתי באותה הדירה! אנחנו כל הזמן ביחד! זה הקשר הכי אינטנסיבי והכי ארוך טווח שיש לנו. בטח שזה חסר. אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם.
לא הייתי צריכה את התאונה כדי לדעת שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם. ידעתי את זה גם ככה.
אולי זה בגלל שביום אני יכולה לגשת למראה ולראות שאני בסדר. אולי זה בגלל שאני יכולה לגשת ויכולה לראות. אולי זה בגלל שאני רואה בטלוויזיה רעידות אדמה ורציחות ותאונות עם פצועים קשה והרוגים. אולי שבגלל שכולם מתקשרים ואומרים שמזל שנגמר ככה.
אבל בלילה זה אחרת. ללא יכולת לזוז, ללא האופטימיות שמביא איתו האור, ללא חברים שמתקשרים שלוש פעמים ביום כדי להצחיק ולהפיג ולדרוש ולהתגעגע, בלעדי כל אלה אני מפסיקה לחשוב שהכל יחסי ומתחילה להיות צינית וילדותית: יופי, הכי קל לחשוב שהכל יחסי. תמיד יימצאו אסונות יותר גדולים, אנשים יותר עניים, פחות מאושרים, יותר מכוערים, פחות חכמים, יותר מדוכאים. אז מה? לעולם לא אוכל להתבכיין רק כי תמיד יכול להיות יותר גרוע??
***
נכון שיש לנו זיכרון נורא קצר?
גם אם אני אעלה את זה על הכתב, זה ייתן לי משהו עוד שנה נגיד?
המשפחה שלי כל כך מדהימה. הם כל כך תומכים, הם כל כך עוזרים, הם עושים בשבילי הכל, ובאהבה גדולה כל כך. האם אני לא אוכל לזכור את זה בעוד כמה חודשים כשהכל יירגע ויישכח? למה אני אדבר איתם בחוסר סבלנות? אגלגל עיניים? אגיד שהם חופרים? למה אני אשכח להגיד להם שהם הכי מדהימים בעולם? כי הכל בסדר?
***
לא הייתי צריכה את התאונה כדי להכנס לפרופורציות. היה לי מספיק לראות חדשות.
***
לפעמים אני חושבת שהכאב היה שווה את הרגע שבו הזריקו לי מורפיום לוריד. לא שיערתי שניתן להרגיש חוסר של משהו בצורה כל כך חזקה. העדר הכאב בסך הכל החזיר אותי למצב שלפני הכאב, אבל הפעם זה הרגיש כל כך טוב!
בפעם הראשונה שהאחות ניגשה והציעה לי "משכך", הנהנתי בראשי והמשכתי... טוב המשכתי לשכב ולא לעשות כלום. לא הבנתי את גודל ההצעה. אבל אז... גל חום שטף את גופי מנקודת הכניסה של המחט ועד קצות אצבעותיי, והפך אותי לחמאה במיקרוגל, לצמר גפן מתוק, לסירופ מייפל חם (הבהרתי את התחושה?), ועוד בחסות החוק! אחר כך כבר קראתי לאחות כל שלוש שעות, כשבכל פעם הסבתא ששכבה לימיני קרצה אלי וחייכה חיוך יודע דבר.
***
מאוד קל להשאב אל החוסר מעש. כשקורה לך משהו כזה ואת יודעת שיש לך חודש בבית, את אומרת – סבבה! בואי לא נבזבז סתם זמן, בואי ננצל את זה למשהו, בואי נפיק. אבל כשיש לי את כל הזמן שבעולם, מה שאני לא ארצה לעשות, ניתן יהיה לדחות לעוד כמה שעות, ועוד כמה שעות ניתן יהיה לדחות למחר, מקסימום למחרותיים. זה מפחיד אותי, כי מילא עכשיו, כשצד ימין מושבת. אבל אם נגיד, ביום מן הימים, יבוא אלי החצי ויגיד – עזבי, אל תעבדי, מספיק שאני מביא 40 אלף נטו בחודש. תשבי בבית, תעשי מה שבא לך. אני אחשוב לעצמי שהנה עכשיו, אני אכתוב ספר, אני אלך לעשות עוד תואר, אני אלמד עיצוב פנים, אעשה קורס קואצ'ינג, אלך לחוג ציור/צילום/פיסול/כתיבה יוצרת ואעשה כל כך הרבה דברים שאין לנו זמן לעשות כי אנחנו עובדים כל הזמן וחולמים על הפנסיה כדי לעשות אותם. ואז יעברו הימים ואני אשאב אל הלא כלום?
***
סבתא שלי אומרת שבחיים היא לא ראתה שמקבלים כזה יחס ממקום העבודה. אמרתי לה שקודם כל מקום העבודה שלי מורכב מאנשים שמעבר לכל האיכויות שלהם הם אחד אחד אנשים מאוד טובים. במהות שלהם טובים. ודבר שני, אם נחשוב על זה, אני איתם כל יום, כמעט כל היום. יותר מהזמן שאני רואה את המשפחה שלי, יותר מהזמן שאני רואה את החצי שגר איתי באותה הדירה! אנחנו כל הזמן ביחד! זה הקשר הכי אינטנסיבי והכי ארוך טווח שיש לנו. בטח שזה חסר. אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם.
***
לא הייתי צריכה את התאונה כדי לדעת שיש לי את החבר הכי מדהים בעולם. ידעתי את זה גם ככה.
