חיבוטי גוף ומוח.

היום היינו במסיבת יומולדת של בת של חברים שלנו. היא חגגה שנה. היו שם כבר די הרבה ילדים, החבורה שלנו מתרבה.


סקרתי את החדר במבטי.

בכל פעם שמיצמתי ראיתי משהו אחר:

הנה חדר מלא ילדים מתוקים, ההורים מנשקים אותם בכל הזדמנות, מלא חברים, מלא מתנות – בגדים קטנים ומתוקים באריזות ורודות.

מיצמוץ.

ריח קקי באויר, ילד אחד פלט תערובת חמוצה של במבה, קוטג' מהצהריים ומיץ פטל על המכנס הבהיר של אביו, מישהו חוטף מכה מפינת השולחן ומתחיל לצווח בקולי קולות בדיוק כשאימו סוף סוף מצליחה להתיישב עם הקפה שלה שהתקרר.

מיצמוץ.

חברה שלי מחזיקה את הילד שלה על הידיים, הילד מביט בה במבט מעריץ ומרים יד ללטף את לחיה.

מיצמוץ.

מישהי לוחשת לעצמה מתחת לאף: כבר שנה וחצי ועוד לא מצליחה להוריד את הבטן... מה יהיה?

אולי כדאי שאני אעצום עיניים לרגע וזהו.

הגוף על כל מטעניו הגנטיים עובדים קשה בכדי להתחרות במוח. במוח, איפה אני ואיפה ילדים? באמת, מה זה קשור אלי עכשיו? אני רוצה לא לחשוב יותר מדי, לא רוצה לקחת אחריות על אף אחד והכי חשוב אני רוצה להיות חופשיה לעשות מה שבא לי בלי לחוש רגשי אשמה או חובה. אני רוצה לעקור את עצמי ממקום למקום, לבזבז את כל המשכורת שלי על סושי ובאופן כללי להמשיך לחיות חיים די אגואיסטיים.

והגוף? הוא נלחם, עושה את עבודתו נאמנה על מנת להבטיח את המשך הקיום האנושי. הבטן מתהפכת למראה כל התינוקות ואני מתחילה לדמיין. כמה מדהים זה. אתה מחזיק את המטען הגנטי שלך בידיים. הוא מסתכל עליך בעיניים שלך בדיוק, כף ידו היא העתק של כף ידך, והוא לגמרי, לחלוטין תלוי במה שתחליט. אתה האלוהים של חייו הקטנטנים. האם תחדיר בו את החרדות שלך? האם תעביר אליו את האמונות שלך? האם הוא יכיר לך תודה בסוף? על הכל אתה שולט.

וכמה מפחיד. כל האחריות הזאת. ומה אם הוא נופל? ומה אם מרביצים לו? ומה אם כואב לו והוא לא יכול להגיד איפה?

ככל שהזמן עובד הנתק בין הגוף לראש גדל.

זה לא הזמן הנכון כי זה לא הזמן הנכון.

אבל אולי מי שלא צועד לתוך זה לא יחשוב לעולם שהוא מוכן? אולי המחשבה שאתה צעיר מדי, שוטה מדי, חסר אחריות מדי, אגואיסט מדי היא מחשבה דימיונית שנוח להאחז בה? באיזה שלב הגוף מכריע? כשנהיה משעמם? כשכבר לא מעניין לספק רק את עצמך בלבד? כשכבר אין אתגר בעבודה? האם אנחנו עושים ילדים כי צריך, כי הגיע הזמן? אולי טבע האדם מתוכנן כך שבשלב כלשהו הגוף פוחד לאבד את המומנטום אז הוא מתשלט על המוח בערמומיות והאדם מתחיל לחשוב שהנה, הגיע הזמן? 
האם ילדים זה רצון או צורך?