התאונה - חלק א'.

מכל החידושים הטכנולוגיים, מכל המכונות החדשות והמורכבות האלה שמוח האנושי המציא, המכונה המורכבת, המתוחכמת והמדהימה ביותר אחרי הכל היא האדם עצמו.


האם אני יכולה לשחזר בדיוק את התחושות ונמחשבות שלי באותו רגע שבו טנדר פילח את הצומת כשהוא עובר באדום? לא. תארו לכם כמה טראומטי זה היה יכול להיות אם הייתי יכולה. כל התאונה הרי קרתה בשניות, ובזמן הקצרצר הזה היינו צריכים לראות, לקלוט, לעבד, להפנים ולהגיב. אני זוכרת שעברה בי איזו מחשבה, לא בטוחה מה בדיוק. היא הייתה קצרה זה בטוח. משהו כמו: "אוי לא" או "אוי ויי" או "אוי פאק". ואז בא פרץ של בכי. זה כמו סימן החיים הראשון של תינוק שרק נולד. כולם מחכים לבכי הזה לוודא שהנשימה הראשונה באויר העולם התבצעה כראוי. ככה במעמקי מוחי שמחתי לשמוע את עצמי ממלאה ריאות וצועקת מכאב. צועקת אבל לפחות מרגישה אותו. והחצי המתוק שלי לידי, מנסה לוודא שאני נושמת ומדברת דברים הגיוניים. ואז המוח מפתיע. ממש. אני שואלת אותו: 'מאמי.. מאמי.. אתה בסדר?' ואחרי שאני מוודא שהוא עונה אני שואלת בקול רועד 'והאייפון?'

אכן נסתרות הן דרכי המוח.

בתוך האמבולנס, מוברגת לאלונקה, מוחי מזגזג בין החצי שלי שנשאר שם לבין חצי הגוף הדואב שלי. כשהדאגה מחולקת הכאב פחות מורגש. אבל המופע האמיתי של המוח שלי טרם החל.

בתוך שניות במיון התחילה רכבת של רופאים ואחיות. מגיעים, בודקים, ממששים, מודדים, האם את רגישה לתרופות, האם את זוכרת מה היה, את נהגת? תעשי אגרוף. ואני? צחוקים בלאגנים. מריצה בדיחות עם הרופאים, שנונה בטירוף.

למה קר פה כל כך, אני שואלת, מה זה, מכינים כאן לפני הפתולוגיה??

מלמד, איך קוראים לך? שואל האורתופד.

סנדרה.

סנדרה? מה, רוסיה?

כן, למה? שמתם באינפוזיה ערק בטעות? חשבתם שמלמד זה תימני?

אני עונה, אני שואלת, אני צוחקת, אני בפוקוס. והגוף? הגוף בסרט אחר לגמרי. לא רעדתי ככה בשדאות בינואר במדבר, לא רעדתי ככה בטיול חנוכה דרום, לא רעדתי ככה במשרד! הרגליים שלי קיפצו מעצמן, אני חושבת שהרגשתי אפילו את הלבלב שלי רועד מקור.

ככה המוח שלנו מגן עלינו.