לפני כמה זמן הייתה סדרה של כתבות בחדשות תחת הכותרת '20 שנה לעלייה הרוסית'. ואו, חשבתי לי, מלא זמן הם פה. 20 שנה.. חיים שלמים. ואז הבנתי שזה עלי. כל כך הרבה זמן שהיה אפשר לחשוב שאין צורך לעשות כתבה כזאת כי כבר אין הבדל. אבל יש ועוד איך. ובראייה היסטורית 20 שנה זה כמו אות אחת מתוך ספר שלם. כלום זמן.
לפני שלוש שנים חזרתי בפעם הראשונה למקום שבו נולדתי. במטוס לשם כשעופפנו מעל פאתי מוסקבה, התסכלתי למטה וחשבתי לי - ארץ זרה. מה המשמעות של אדמה בשבילנו בכלל? רק חתיכת אדמה. לא מדברת, לא אוהבת, לא מתגמלת. כשהתסכלתי למטה וראיתי מרחבים לבנים, ים אינסופי של שלג, יערות צפופים, שחורים שמלמעלה נראים כמו צורות של טטריס, והבתים האלה, הקטנים, מטים ליפול, תקועים שם בלי סדר, נראים כאילו כף רגל של ענק דרכה עליהם והאנשים הפיצפונים יישרו את הבית, אבל לא עד הסוף, תהיתי לעצמי מה אני אמורה להרגיש לאדמה הזאת, הקפואה, שנולדתי בה, וההורים שלי נולדו וגדלו ונעשו מה שהם בה? וחשבתי על ישראל, על קו החוף ואיך תל אביב נראית מלמעלה – שורות שורות משורטטות של בתים ופנסים, ונחשים של כבישים ביניהם, וזה העלה לי חיוך והרגשה של בית. למה? בכל מקרה חתיכת אדמה. לא מדברת ולא מגיבה. בטח צוחקת עלינו מאחורי הגב – אני פה בסך הכל כי אני פה, והם הנאיביים אוהבים אותי, מתגעגעים אלי, מעלים דמעה כשעוזבים אותי או כשחוזרים אלי, ולי לא אכפת.
וכשעזבתי את מוסקבה הכל כבר נראה אחרת. השלג היה רך ונעים כמו קצפת, והיערות העבותים מסתוריים כמו באגדות, והבקתות חמימות בעקמומיות שלהן. מה קשר אותי בשבוע אחד לאדמה הזאת שחייתי עליה בסך הכל שש שנים? לעיר הענקית והסואנת הזאת, שכולם בה רצים, וגם כשהם עומדים הם נראים ממהרים? שאפילו המדרגות הנעות, נעות שם בקצב יותר מהיר מאשר בישראל? מה גרם לי לא לרצות לעזוב את המדרכות המכוסות קרח וערמות השלג בצדדים, את בתי הקומות שלהם 20 כניסות, 13 קומות ונכנסת בהם כמות אנשים שיכולה לאכלס יישוב בינוני? אולי זה גנטי? אולי נפשי נכרכה במקום הזה בשניה שבה נולדתי ושום 20 שנה לא ישנו את זה, ושום אהבה גדולה לאדמה אחרת לא תגבור על העובדה שהתא הקטן ממנו נוצרתי התחיל את דרכו בשלגים? או שאולי אלו הם האנשים? המשפחה שלי שאף פעם לא חשתי אפילו צורך להרהר בהם כי המרחק, והשנים והשפה. והם קיבלו אותי בחמימות ואהבה שהמיסו את השלגים וגרמו לי להקשר אליהם בשבוע אחד.
אולי זה הגנים, אולי האנשים, אולי האויר הנקי-נקי של מינוס 18 מעלות, שכששואפים אותו מרגישים איך הריאות מתנקות, וחמצן עם רעיונות חדשים זורם למוח, אולי הכנסיות המפוארות בכיכר האדומה או המטרו שכל תחנה שלו זה מוזאון. לא יודעת מה. מה שזה לא יהיה זה תפס אותי ובשבוע אחד אדמה זרה הפכה למוכרת. אנשים רחוקים הפכו לקרובים וגעגוע חדש ולא מוכר התיישב לי על הלב.
לפני שלוש שנים חזרתי בפעם הראשונה למקום שבו נולדתי. במטוס לשם כשעופפנו מעל פאתי מוסקבה, התסכלתי למטה וחשבתי לי - ארץ זרה. מה המשמעות של אדמה בשבילנו בכלל? רק חתיכת אדמה. לא מדברת, לא אוהבת, לא מתגמלת. כשהתסכלתי למטה וראיתי מרחבים לבנים, ים אינסופי של שלג, יערות צפופים, שחורים שמלמעלה נראים כמו צורות של טטריס, והבתים האלה, הקטנים, מטים ליפול, תקועים שם בלי סדר, נראים כאילו כף רגל של ענק דרכה עליהם והאנשים הפיצפונים יישרו את הבית, אבל לא עד הסוף, תהיתי לעצמי מה אני אמורה להרגיש לאדמה הזאת, הקפואה, שנולדתי בה, וההורים שלי נולדו וגדלו ונעשו מה שהם בה? וחשבתי על ישראל, על קו החוף ואיך תל אביב נראית מלמעלה – שורות שורות משורטטות של בתים ופנסים, ונחשים של כבישים ביניהם, וזה העלה לי חיוך והרגשה של בית. למה? בכל מקרה חתיכת אדמה. לא מדברת ולא מגיבה. בטח צוחקת עלינו מאחורי הגב – אני פה בסך הכל כי אני פה, והם הנאיביים אוהבים אותי, מתגעגעים אלי, מעלים דמעה כשעוזבים אותי או כשחוזרים אלי, ולי לא אכפת.
וכשעזבתי את מוסקבה הכל כבר נראה אחרת. השלג היה רך ונעים כמו קצפת, והיערות העבותים מסתוריים כמו באגדות, והבקתות חמימות בעקמומיות שלהן. מה קשר אותי בשבוע אחד לאדמה הזאת שחייתי עליה בסך הכל שש שנים? לעיר הענקית והסואנת הזאת, שכולם בה רצים, וגם כשהם עומדים הם נראים ממהרים? שאפילו המדרגות הנעות, נעות שם בקצב יותר מהיר מאשר בישראל? מה גרם לי לא לרצות לעזוב את המדרכות המכוסות קרח וערמות השלג בצדדים, את בתי הקומות שלהם 20 כניסות, 13 קומות ונכנסת בהם כמות אנשים שיכולה לאכלס יישוב בינוני? אולי זה גנטי? אולי נפשי נכרכה במקום הזה בשניה שבה נולדתי ושום 20 שנה לא ישנו את זה, ושום אהבה גדולה לאדמה אחרת לא תגבור על העובדה שהתא הקטן ממנו נוצרתי התחיל את דרכו בשלגים? או שאולי אלו הם האנשים? המשפחה שלי שאף פעם לא חשתי אפילו צורך להרהר בהם כי המרחק, והשנים והשפה. והם קיבלו אותי בחמימות ואהבה שהמיסו את השלגים וגרמו לי להקשר אליהם בשבוע אחד.
אולי זה הגנים, אולי האנשים, אולי האויר הנקי-נקי של מינוס 18 מעלות, שכששואפים אותו מרגישים איך הריאות מתנקות, וחמצן עם רעיונות חדשים זורם למוח, אולי הכנסיות המפוארות בכיכר האדומה או המטרו שכל תחנה שלו זה מוזאון. לא יודעת מה. מה שזה לא יהיה זה תפס אותי ובשבוע אחד אדמה זרה הפכה למוכרת. אנשים רחוקים הפכו לקרובים וגעגוע חדש ולא מוכר התיישב לי על הלב.
וואו! אחותי ריגשת אותי!
השבמחקבתקופה האחרונה אני חושבת על זה המון... בן אדם באמת יכול להקשר לאדמה?? אז לאן אני קשורה בדיוק, אם ככה? לאוקראיה הקפואה שבה נולדתי או לישראל החמה והאוהבת שבה גדלתי... וואו 20 שנה זה לא צחוק! ועכשיו, כשחזרתי לחיות בכפור, אמנם מקום אחר אבל בכל זאת, אין לי מושג. בכל פעם שההורים שלי רואים תמונות חדשות הם אומרים "וואו, אותם הנופים בדיוק שבהם נולדת וגדלת במשך 6 שנים". אז מה? אני אמורה להרגיש בבית? ומה עם ישראל? הרי חייתי וגדלתי בה בתקופות הרבה יותר משמעותיות וארוכות... טוב כל מה שעובר לי בראש עכשיו זה כבר נושא למכתב שלם :)
וואו 20 שנה... מי היה מאמין???
נפלא כרגיל!
נשיקות!