אני טובה בברורים. רק תנו לי משהו, אני כבר אברר. טלפון לפה, מייל לשם, רושמת את כל הפרטים באקסל. זהו. חצי שעה - הכל ברור. רק חבל שהכל אצלי נשאר ברמת הברורים.
אני מקבלת קורות חיים של מטמיעת תוכנה. החצי הנשי במשרד שלי כבר מכירה את הנוהל בעל פה:
"מאמי! אולי אני אהיה מטמיעת תוכנה??" תוך דקה אני מתחילה לברר. מיילים מפוזרים ברחבי כל המוסדות המוכרים בתחום והנייד שלי לא מפסיק לצלצל. אני רושמת את האינפורמציה בהתרגשות.
"שלום, זאת מירי מג'ון ברייס, התעניינת בקורס?"
אבל ראו איזה פלא, עד שהיא חזרה אלי קיבלתי קורות חיים של רכזת הדרכה.
"מאמי! אולי אני אהיה רכזת הדרכה??"
היא אפילו לא טורחת להגיב. למה? עוד שתי דקות אני אקבל קורות חיים של מהנדס Real time embedded.
"אני לא מבין, רע לך?" לחצי הגברי שלי לא כיף. אני עם פרצוף מהורהר/חמוץ כבר ארבעה ימים.
"לא"
"אז מה הבעיה?"
"זאת בדיוק הבעיה אתה לא מבין? כשרע קמים והולכים. שוברים את הכלים. לא מסוגלים לשאת יותר ועוד כל מיני ביטויים של סופיות. אבל כשבסדר זה הכי נורא. אתה תקוע שם באמצע הזה. לא מספיק רע לך שתזוז, אבל גם לא הכי נוח, כאילו אתה יושב על כיסא עם משענת לא נוחה, כל הזמן מנסה לראות אולי תתרגל".
"אז מה את רוצה לעשות?"
"לא יודעת. כל יום משהו אחר. אני עוד שניה מזדכה על השפיות שלי".
"אני לא מבין אותך, באמת. מה שאת צריכה לעשות זה לכתוב. כולם אומרים לך את זה. מה את עוד מחפשת?"
"מה אתה מציע לי שאני אהיה? סופרת??"
"כן, מה את בהלם?"
"כי אתה לא מחליט שאתה סופר יום אחד. אם אני כותבת ויוצא לי נחמד ואנשים אוהבים זה לא אומר שאני צריכה להיות סופרת. אם הייתי אמורה להיות סופרת הייתי כותבת הרבה יותר. אתה לא מבין מה מתסכל אותי? זה לא בוער בי. אני לא קמה בבוקר ורק מחכה להגיע למקלדת כדי לשפוך את כל העולמות שהמצאתי בלילה. אני לא מרגישה את הצורך הזה כמו שסופרים מתארים אותו. מיליוני אנשים בעולם כותבים יפה, זה לא אומר שהם צריכים להיות סופרים".
"לא מסכים"
"טיעון מעניין"
"לא באמת, באף אחד דברים לא בוערים במשך כל היום. אנשים קמים בבוקר ומחליטים שהם סופרים או נגנים או כל דבר. הם מתאמים שעות, הם מנסים וזורקים לפח, הם מנגנים את אותו הקטע 1000 פעם או מציירים את אותו הרישום 500 פעם. אף אחד לא מקבל מתנות בבוקר".
"אני לא יכולה להיות סופרת"
"למה לא?"
"כי סופר בורא עולם, אני רק כותבת את מה שעובר לי בראש"
"שטויות. לכי תעשי קורס אם את רוצה להרגיש יותר בטוחה"
הו, כאן אני כבר בטריטוריה מוכרת. כמה טלפונים, כמה מיילים, טבלת אקסל. יש. סגרתי קורס כתיבה במאי. בינתיים זה הכי רחוק שהגעתי. למרות שעד מאי... לכו תדעו.
כשמגיל אפס מספרים לנו שאנחנו יכולים לעשות הכל, איך אדע מה אני רוצה? הכל זה מספר אינסופי, ואני בסך הכל רוצה למצוא משהו אחד.
מישהו מגיל ארבע צייר שמלות וגדל וידע כל השנים שהוא יהיה מעצב אפנה, מישהו כל החיים עלה על במות והתחיל לעשות אימפרוביזציה וידע שיהיה שחקן או שהוא פירק את כל מכשירי החשמל בבית וידע שיהיה מהנדס. אני לא הייתי טובה בשום דבר במיוחד אף פעם. גם לא הייתי גרועה בשום דבר במיוחד. אני תמיד בסדר בהכל. ויודעים למה זה הכי מפחיד אותי? כי בסדר זה הכי תוקע. בסדר זה לא לרצות לעשות שינוי כי האלטרנטיבה היא עוד בסדר. בסדר זה בינוני.
