אחד השיעורים שהכי זכורים לי מהתואר הוא מקורס מבוא לפסיכולוגיה שבו למדנו על הניסוי המפורס של זימברדו בבית הכלא. בגדול לקחו שתי קבוצות של סטודנטים אשר במשך שבוע שיחקו בסוהרים ואסירים. הניסוי יצא מכלל שליטה כאשר גם אלה וגם אלה לקחו את התפקיד שלהם ברצינות רבה מדי ושכחו לגמרי שהם במסגרת ניסוי. היום דבר כזה לא היה מקבל אישור. מזל שבשנות ה-70 הם עישנו עשו מה שהם רצו.
אני זוכרת שהזדעזעתי. לא מעצם ההתנהגות של האסירים והסוהרים המדומים, לא שפטתי אותם, אלא מעצם העובדה שכל המשתתפים היו בני אדם נורמטיביים לחלוטין. כמוכם. כמוני. כמו אצל רבים אחרים עלתה בי המחשבה המטרידה – איך אני הייתי מתנהגת. האם הייתי שמה לעצמי רסן אילו הייתי הסוהרת? האם העובדה שזהו רק ניסוי הייתה גוברת על תחושת הכוח והעוצמה? הרצון של כולנו להגיד, ברור! אני הייתי עוצר את הדבר הזה. אבל האמת המעיקה היא שאין לדעת.
אני רואה את זה בהתנהלות של כולנו בעבודה. פתאום הבנתי שבכל חברה יש שתי פונקציות. פעם היא נותנת השירות, פעם מקבלת. כולנו לקוחות של מישהו וכולנו נותני שירות למישהו אחר מצד שני.
פתאום מצאתי את עצמי שמה לב לשינויים אישיותיים של ממש שעוברים בני אדם במעבר בין הפונקציה הראשונה לבין השניה. אתה מתקשר לספק ומתחיל בסדרה של הנחתת הוראות:
"אני חייב את זה גמור ביום ראשון!"
"אבל טנק דרס בטעות את המשרד שלנו בזמן ניווטי לילה ואין לנו מחשב אפילו!"
" לא מעניייייין אותי. בשביל מה אני משלם לכם?? אני אלך לחברה אחרת!!"
"אבל אבל..."
ואז! מתקשר לקוח. הטון, המילים נדמה אפילו שתנוחת הישיבה, הכל עובר מטא-מורפוזה. כובע הבוס הגדול עף בן רגע מהראש ובחירת המילים נעשית בעדינות של מורט גבות עם חוט.
"שלווום שלום! (האושר בהתגלמותו) מה שלומך? איך האישה? (הימור, אולי גרוש? גיי?) קראתי על העסקה בכלכליסט (רק את הכותרת) מזל טוב! (פתק – לא לשכוח לשלוח עציץ). כל הכבוד לכם! באמת! תמיד האמנתי ברעיון שלכם! אה זו לא עסקה? מה אתה אומר, פשיטת רגל? אה, הבנק עיקל הכל? (פתק לפח, חבל על הכסף של העציץ). הבנתי.. מחפש עבודה (התלהבות הטון ירדה ב 85%), בטח אני אראה מה מו מי. שומע יש לי ישיבה דחופה."
כן.. זה מאוד קיצוני. רובינו איפשהו באמצע. ועדיין. אתם לא יכולים להתכחש. זה לא רצוני ולא בזדון. אבל הכובע המתחלף הזה עושה את הקסם בכל פעם, על מי יותר ועל מי פחות.
למה אנחנו כאלה? למה אנחנו פלסטלינה של הפסיכולוגיה הכי בסיסית וצפויה? נדמה שאנחנו שוכחים שכל ספק יכול להפוך ללקוח. כל סיטואציה יכולה להתנגש לנו בפנים בגלגול אחר.
אני אומרת - שווה להיות בני אדם בכל מקרה. זה מתשלם בעתיד. בדוק.
אכן. זה משתלם בעתיד!
השבמחקאהבתי :)
אף פעם לא עשיתי את הקישור הזה בין זימברדו לבין לקוח- מספק שירות, אבל זה כל כך נכון!
בכלל, כל עניין הכובעים הזה... תקראי את "איש הקובייה", זה ספר נחמד :)
סיימתי אותו לפני כמה ימים וזה ממש הזכיר לי את הפוסט http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%94
מיכלי קראתי אותו בעבר. אולי מוקדם מדי כי אני לא זוכרת שהתרשמתי במיוחד. אולי כדאי שאקרא שוב. וכרגיל - תודה על התגובה! נשיקות!
השבמחקברור שזה ככה.
השבמחקזה עוד מהקופים.
אתה מלקק את הביצים של הזכר שמעליך כדי שלא יביא לך נבוט בראש ומחזיק את הנבוט בהיכון אם הזכר שמתחתיך יפסיק לרגע ללקק.
טוב נבוט זה קצת מתוחכם, אבל זה הרעיון :)
טוב, האמת שגם אני לא הכי התרשמתי מהספר (למרות שחיכיתי הרבה מאוד זמן לקרוא אותו, וטוב שלא קראתי אותו כשהייתי יותר קטנה). אבל הרעיון שלו ממש נחמד לדעתי (הוא פשוט לא פותח כמו שצריך).
השבמחקסתאם זה העלה בי את האסוציאציה של הספר :)
לגבי "איך אני הייתי מתנהג\ת", ראו את הניסוי בהא, נראה לי קצת יותר קיצוני מהניסוי של זימברדו: http://www.youtube.com/watch?v=0PassGyF8X8 (חלק ראשון מתוך שלושה, תמצאו את השניים האחרים בקישורים בצד ימין). עכשיו כשהסתכלתי, הניסוי הזה אפילו מאוזכר בדף הויקי של הניסוי של זימברדו.
השבמחקאוף, זה ממש לא בסדר שאני עושה את זה אבל כל הזמן יש לי רק דברים טובים להגיד...
השבמחקאני לא יכול לשלוט בזה - תמיד כיף לקרוא את מה שאת כותבת. יותר מזה אין לי מה להגיד.
אה, כן: מייייייייייאאאאאאאאווווווווווווו